התפתחות התחבורה הציבורית בדרום מערב עמק זבולון.
התחבורה המנועית בדרום עמק זבולון, לרגלי המורדות המזרחיים של הכרמל, החלה למעשה עם ראשיתה של ההתיישבות היהודית. עד אז התנהל ענף התובלה על גבי בהמות, עגלות וברכבת העמק המפורסמת. הכפרים הערביים ששכנו באיזור הם: חואסה (היום שכונת בן דור), בלאד-א-שייח' (היום תל חנן) שניהם, בתחומה של העיר נשר, הכפר יאג'ור ממזרח לבית החרושת למלט "נשר", לרגלי ההר (היום נותרו במקום רק צמחי צבר). קיבוץ יגור, שנוסד בשנת 1922 בידי קבוצה מאנשי "גדוד העבודה", עלה על הקרקע סמוך לכפר הערבי יאג'ור. כל תושביהם של שלושת הכפרים הערביים ברחו בתקופת מלחמת הקוממיות.

עם עלייתם ארצה של חסידי יבלונה וקוז'ניץ מפולין, בשנת 1924, הם שוכנו להתארגנות והתאחדות עם ארגון "הפועל המזרחי" באזור חרתיה ושייח' אבריק. לאחר מכן עלו להתיישב במקום שיועד להם בתל חרבאג', סמוך לאזור הביצות, וקראו לכפרם נחלת יעקב. רוב תושבי הכפר חלו בקדחת ואושפזו בבתי חולים. הנותרים היו עסוקים בציד היתושים שבמקום ובעבודת חקלאות. מצבם הכלכלי של התושבים היה קשה. רבים מהם התייאשו ועזבו את המקום, חלקם אף ירדו מהארץ וחזרו לפולין. משלחת רפואית שהוזעקה לכפר קבעה שיש להעתיקו מזרחה, הרחק מאזור הביצות. הדבר בוצע, הקדחת הודברה והכפר החל להתפתח. במרוצת הזמן שונה שם המקום לכפר חסידים.

משכנות - לשותפות
חלוץ התחבורה במקום היה דוד הנדל. אביו, יחזקאל, רכש בשנת 1925 את האוטובוס הראשון שהיה מחולק חציו לנוסעים וחציו למשא. לאחר שהנהג לוליק הכשירו כנהג, הסיע דוד מדי יום ביומו לחיפה נוסעים, חלב ותוצרת חקלאית. בשנת 1926 רכשה משפחת הנדל אוטובוס נוסף וברוך, אחיו של דוד, הסיע בו את פועלי בית החרושת "נשר" לעבודה ובחזרה.
בשנת 1929 נהרג דוד הנדל בתאונת דרכים ליד בית החרושת "נשר". את הזיכיון להפעלת קו חיפה - יאג'ור קיבלו בשותפות צבי רייך ושותפו יחזקאל אנטמן, יחד באותה שנה, הם רכשו ב- 55 לא"י את ה"פורד" של דוד הנדל ז"ל (מס' (HA49 ואת הרישיון להפעלת השירות. צבי שעבד כנהג משנת 1925 בקו נווה-שאנן – חיפה, אצל משפחות קלינגר ופריד, שימש נהג האוטובוס. שני השותפים לא רוו נחת מה"פורד" המיושן וכעבור חודשיים מכרו אותו. ברשותו של יחזקאל אנטמן היה אוטובוס נוסף, מדגם "גרהם" (מס' 818 HA) וצבי רייך המשיך לעבוד בקו כנהג האוטובוס הזה. כעבור שנה רכש צבי את האוטובוס בסכום של 160לא"י. בשנת 1930 חכר מערבי תושב בלאד-א-שייח' בשכונת נשר ליד בית החרושת למלט מגרש על המגרש הקים לעצמו צריף למגורים.
נהג נוסף אשר השתקע בנשר היה אברהם איזמאילוב אשר הגיע משכונת בת גלים. בשנת 1925 רכש אברהם מעודפי הצבא הבריטי מכונית מסוג "פורד טוירינג". הוא הרכיב עליה מרכב של אמבולנס וקבע בו ספסלים לשבעה נוסעים בשני צדדיו. אברהם החל להסיע נוסעים בקו בת גלים – חיפה, על אף שעדיין לא היה בידיו רשיון נהיגה. לאחר שעבר מבחן נהיגה, קיבל מהשלטונות זיכיון להסיע נוסעים עד נשר. אברהם חכר מגרש בנשר בשכנות לצבי ובנה עליו צריף למגוריו. בין שני צריפי המגורים, הקימו השכנים בשותפות, מוסך וחניה לאוטומובילים שלהם.

"זה לחלב וזה לנוסעים…"
לאחר שנהרג דוד הנדל בתאונת הדרכים, עלה אחיו עקיבא ארצה מפולין. המשפחה רכשה בעבורו אוטובוס נוסף כדי שיהיה לו מקור פרנסה. במרוצת הזמן התפתח האזור לאחר שעולים רבים, אשר הגיעו לארץ-ישראל בגלי העלייה השונים השתקעו בעמק זבולון. עם העולים הגיעו נהגים חדשים שהחלו להתחרות ביניהם והדבר גרם למאבק קשה ולחטיפת נוסעים.
כל נהג עבד על חשבונו הוא. הנוסעים נכנסו מאחור למכונית אשר גגה היה מכוסה ביריעת ברזנט. בתחנה כלשהי בדרך או בגמר הנסיעה, ירד הנהג מתאו וגבה את דמי הנסיעה. בשנת 1929 רכש יוסף מלינק מכפר חסידים מכונית מדגם "ריאו" (מס' 779 HA) והסב אותה להסעת נוסעים. תחילה שכר לו נהג אשר ממנו למד את תורת הנהיגה, בהמשך, נהג את המכונית בעצמו. יוסף הוביל במכוניתו לתנובה בחיפה את כדי החלב של המשקים מכפר חסידים ונהלל. בדרך אסף גם נוסעים. כך החלו הסכסוכים בינו לבין משפחת הנדל. בבוררות שהתקיימה אצל רבה הראשי של חיפה הרב קניאל קבע הרב, כי יש לחלק את מכסות העבודה כך: יוסף מלינק יוביל את החלב וברוך הנדל - את הנוסעים. כן חייב את יוסף לשלם לברוך פיצוי בסך 20 לא"י.
הסכם החלוקה לא החזיק זמן רב והסכסוכים נמשכו. ביום 19.9.1932 נחתם בתמיכתן ובעקבות דרישתן של ההסתדרות ומועצת פועלי חיפה, חוזה שותפות לתקופה של שלש שנים בין הנהגים: אברהם איזמאילוב, ברוך ועקיבא הנדל, יוסף מלינק וצבי רייך. הגוף שהוקם במשותף נקרא "התאחדות נהגי נשר- כפר חסידים". בכך נפתר הסכסוך בין הנהגים. רשיונות קו מס' 3 מתחנת חמרה לכפר חסידים וקו מס' 8 מתחנת חמרה ונשר לקיבוץ יגור, נמסרו ל"התאחדות נהגי נשר- כפר חסידים". הונהגה מכירת כרטיסי נסיעה לנוסעים. מחיר הנסיעה מחיפה לנשר נקבע לגרוש וחצי. המכוניות יצאו מהתחנה לפי התור.
בשנת 1932 רכש אלכסנדר גליקסון, תושב נוסף מכפר חסידים, מכונית מסוג "גרהם" (מס' HA559 ) וקיבל זיכיון הסעה בקו מס' 3 עד קילומטר 16.5 בכביש חיפה - נצרת. ועד המושב התנגד לכך שאלכסנדר ייכנס עם מכוניתו לכפר בטענה שאינו יהודי-מסורתי ואינו שומר שבת. שנתיים לפני כן נפצע אלכסנדר קשה על ידי בדווי שירה בו ארבעה כדורי רובה. בתיווכם של דוד הכהן, מועצת פועלי חיפה והסוכנות היהודית הושג הסכם לקבלו להתאחדות בתפקיד מבקר תנועה.

יגור נכנס לתמונה
מתחרה נוסף שצץ בשטח היה קו מס' 1, שירות שהופעל על ידי ערבים במסלול חיפה בלאד-א-שייח' - יאג'ור. תעריף הנסיעה של הקו הערבי היה מוזל, גרוש אחד מחיפה לנשר, ועל כן אחדים מתושבי נשר העדיפו לנסוע בקו זה.
סיפר הגימלאי אריה (לייב) שוחט: "בשנת 1929 עליתי ארצה מרוסיה הישר לקיבוץ יגור. הקיבוץ מנה כ-60 איש והתגוררנו בשבעה צריפים. היות שבמקום לא הייתה תעסוקה לכולם התארגנו ויצרנו פלוגת עבודה. עבדתי בייבוש ביצות באזור כפר אתא וקריית חיים. העבודות התבצעו מטעם הקרן הקיימת לישראל. לאחר ייבוש הביצות נטענו עצי אקליפטוס ברחבי עמק זבולון. כן עבדנו בשדות הפלחה בידיים. בשנת 1933 הוחלט בקיבוץ לרכוש מכונית להובלת התוצרת החקלאית. נשלחתי ללמוד נהגות ועם קבלת הרשיון התחלתי לעבוד על האוטובוס הראשון של יגור. האוטובוס חולק בחציו לנוסעים מחברי המשק וחציו להעברת תוצרת חקלאית לאזור חיפה. המכונית הקטנה לא ענתה על צרכי חברי פלוגת העבודה, השירות הקיים של קו מס' 8 היה משובש, תעריפי הנסיעה גבוהים והמכוניות הפתוחות היו נתונות לפגעי מזג האוויר. במשק הוחלט על כן לרכוש אוטובוס ממש, מדגם "ריאו", שהכיל 12 מקומות ישיבה. מנדל קנטרוביץ, אשר היה בקיא במכונאות, הצטרף כנהג וכן גם פריץ ליכטנשטיין. לאחר תקופה רכשנו אוטובוס נוסף מדגם "וייט" עם 25 מקומות ישיבה. ה"פרמיט" להפעלת קו מס' 8 היה של "התאחדות נהגי נשר- כפר חסידים" ועל פי פסיקת ההסתדרות ומרכז הקואופרציה השתלבנו איתם בהסעת הנוסעים. נכנסנו לפי התור לתחנה בנשר וחזרה מתחנת חמרה בחיפה ואולם, נהגי ההתאחדות התנגדו וחסמו בפנינו את התחנות. התקריות בינינו לבינם התגברו עד כדי גרימת נזקים למכוניות שלנו, החל ב"פנצ'רים" בגלגלים וכלה בשבירת רדיאטורים. באחד הימים, בעומדי ליד האוטובוס, התנגש בו אחד מנהגי ההתאחדות ונמחצתי. הנהג הפוגע ברח. בלילה התארגנה קבוצת חברים מיגור שהתכוונה להכות את נהגי קו 8 וללמדם לקח. כשנודע להם הדבר מיהרו להגיע איתנו להסכם ונהגי יגור צורפו להתאחדות, אשר נקראה מעתה "התאחדות נהגי נשר, יגור וכפר חסידים". מרכז הקואופרציה לחץ עלינו להתאגד כקואופרטיב, בחודש יולי 1934 הקמנו יחד את קואופרטיב "הקשר" (במשמעות: קשירת עיר וכפר). את השם הציע חבר המשק ש. קנטור, שזכה בשנת נסיעה חופשית בקו 8. המניה בקואופרטיב הייתה שייכת לקיבוץ ואנו נשלחנו לשמש נהגים מטעם המשק".

מאבק נגד השירות הערבי
עם השנים התקבלו לקואופרטיב חברים נוספים. על כך סיפר הגימלאי עקיבא הנדל: "עליתי ארצה בשנת 1930 מפולין, לאחר שאחי דוד נהרג בתאונה. למדתי את תורת הנהיגה והמשפחה רכשה בעבורי אוטובוס בן 15 מקומות ישיבה. הייתי הנהג החמישי באזור. בנוסף לתפקידי כנהג שימשתי מרכז (יו"ר) ההתאחדות וקואופרטיב "הקשר". חבלי האיחוד היו קשים וממושכים. בנוסף על מריבות בין נהגים וקבוצות תחבורה, אשר התבטאו בחטיפות נוסעים, היו לנו סכסוכים ממושכים עם ועד שכונת נשר. אלה טענו כי תעריפי הנסיעה שלנו גבוהים. משלא נענינו לבקשתם להוריד את התעריפים, מסר הוועד את ההסעות שלו לנהגי קו מס' 1 הערבים. נאלצתי לפנות למזכיר המפלגה בתל-אביב - חיים שורר, ולהתלונן בפניו ששכונת פועלים מעדיפה שירות הסעה ערבי. מיד התקבלה הוראה להפסיק את ההסעות על ידי הערבים. סכסוכים רבים וממושכים היו לנו גם עם קיבוץ יגור, החל משיתופו בהתאחדות ואחר כך עקב דרישתו להכניס חברים נוספים. עם הקמת קואופרטיב "הקשר" בשנת 1934, התקבלנו כחברים בהסתדרות וצורפנו למרכז הקואופרציה ואולם, הסכסוך עם קיבוץ יגור נמשך ואף החריף. הפעם הייתה המחלוקת על גובה המניה. הערכנו את רכוש הקואופרטיב ונקבע כי ערך המניה יהיה 400 לא"י. נהגים חדשים שהתקבלו כחברים הכניסו סך 400 לא"י לקופה. מזכיר הקיבוץ- אידלסון, טען שהמחיר הריאלי של המניה הוא 150 לא"י בלבד. הוא דרש להכניס שלושה חברים נוספים מיגור במחיר זה. העברנו את ההכרעה בסכסוך למוסדות ההסתדרות, מנהל סניף חיפה של העיתון "דבר"- מנדל זינגר, מונה על ידי חברת העובדים לבורר. כשלוש שנים נמשכו הדיונים ולבסוף הוחלט באסיפה הכללית שהתקיימה במרכז הקואופרציה בתאריך 25.12.1937 לקבל שני חברים מיגור ב- 150 לא"י למניה ולהעמיד את מחיר המניה לכניסת חבר חדש על 370 לא"י ".

התרחבות - ומאורעות
ממשיך עקיבא הנדל ומספר: "בשנת 1936 הארכנו את מסלול נסיעתנו עד שער העמקים ומשמר העמק. חברות התחבורה הערביות של לג'ון ושכם, שנסעו במסלול זהה, התלוננו עלינו במשטרה בטענה כי רשיון הקו שלנו היה עד יקנעם בלבד. בשנת 1937 החלו לבנות את קריית עמל על גבעת חרתיה. התקשרנו עם המהנדס דב פטישי, בונה הקריה, והפעלנו שירות הסעות לפועלי הבניין. בשנת 1938 הארכנו את הקו עד קיבוץ אלונים.
בתקופת המאורעות פעלנו בתנאים קשים. מההרים הגיחו אנשי הכנופיות והמטירו עלינו יריות. ההתקפות על התחבורה נעשו משכונת חליסה, ביציאה מחיפה, מן המחצבה בקילומטר 4 וחצי, מבלאד-א-שייח' וכן בעליה משער העמקים ובדרך השוממת ליקנעם. נוטרים נלוו אלינו בנסיעות ולנהגים ניתנו כלי נשק. שריינו את דפנות האוטובוס בלוחות פלדה ורישתנו את החלונות. כמות הנוסעים פחתה וגם ההכנסות".
בספר "השכונה בצל ארובות העשן", זכרונות על שכונת נשר מאת אהרון קמינקר, יש פרק המוקדש לתחבורה בתקופת המאורעות בשם "מול שכנים מתנכלים" וכך כותב קמינקר:
"במאורעות 1929 אספסוף ערבי החל להתקיף את הדר הכרמל. המתקיפים שלהבו את הערבים בכל האזור. האווירה הייתה רוויה מתיחות. התחבורה שותקה לחלוטין. פועלי בית החרושת נשר נאלצו להישאר במפעל ללינת לילה מחמת הסכנה שארבה להם בדרך הביתה. הקשר היחיד עם נשר שפעל כתיקנו היה הקשר הטלפוני. דרכו היינו מקבלים את ההוראות הבטחוניות מאת מפקדת "ההגנה" בחיפה. בוקר אחד התקבלה הודעה טלפונית שאסרה על פועלות לצאת בבוקר לעבודה במשק הפועלות הנמצא בקילומטר ארבעה וחצי. התברר, כי הפועלות כבר יצאו עם שחר לעבודתן. נחרדנו לגורלן והחלטנו להחזירן מיד הביתה. הרכב היחיד שהיה מצוי בשכונה היה האוטובוס בקו מס' 8 שלא יצא באותו בוקר לחיפה מחמת הסכנה. מיד פניתי לנהג ברוך הנדל וביקשתי את עזרתו כדי להציל את הפועלות. יצאנו בנסיעה מנשר כשאקדחי טעון. התלווה לנסיעה מרדכי פורקש- המסגר. בהגיענו למבואות בלאד-א-שייח' נתקלנו במחסום שהוצב לרוחב הכביש, מסביבו התגודדו המוני ערבים ורגמו אותנו באבנים. ברוך הגביר את מהירות נסיעתו ופרץ את המחסום. בהגיענו למשק הפועלות מצאנו את הבחורות בריאות ושלמות. העלינו אותן על האוטובוס ויצאנו חזרה הביתה. ליד בלאד-א-שייח' מצאנו שהמחסום הוקם מחדש ואף שופר. לידו חיכו לנו שוב המוני ערבים שרגמו אותנו באבנים. פתחתי בירי מאקדחי באוויר, ההמון נסוג במנוסה, פרצנו את המחסום והגענו בשלום לנשר. יש לציין, כי אחרי חילוץ הבחורות, משק הפועלות נהרס על ידי הערבים עד היסוד".

בן גוריון נסע באוטובוס
בפרק אחר, הנקרא "בן גוריון וחזונו" מתאר קמינקר: "ביקורו של דוד בן גוריון בשכונתנו, הותיר בנו רושם בל יימחה. היה זה בשנות השלושים, באחת השבתות, בן גוריון התאכסן בצריפו של פנחס רוניצ'נקו (ארז) ואנו, פעילי מפלגת פועלי ארץ ישראל, באנו לקבל את פניו של האורח החשוב ולשמוע מפיו על הבעיות המדיניות והבטחוניות של היישוב. בתום השיחה יצאנו ללוותו לאוטובוס מס' 8 הנוסע לחיפה. היה זה אופייני לתקופה שמנהיג היישוב נוסע באוטובוס ולא ברכב פרטי".

האיחוד עם "חבר"
על החוליה הבאה בשרשרת - האיחוד עם "חבר" סיפר עקיבא הנדל: "בתקופת המאורעות ועד פרוץ מלחמת העולם השנייה מצבנו הורע וראינו צורך חיוני להתמזג עם שירות גדול אחר. ניהלנו משא ומתן עם קואופרטיב "משמר המפרץ" אשר כשל. אצל קואופרטיב "חבר", מצאנו גישה כנה והוגנת. בתאריך 12 בינואר 1941 התמזגנו בקואופרטיב "חבר" 15 נהגים ו-11 אוטובוסים. שמות הנהגים שהצטרפו ל"חבר": אברהם איזמאילוב, ברוך הנדל, עקיבא הנדל, פנחס גדרון, אלכסנדר גליקסון, יוסף מלינק, מאיר סילאש, צבי קפלן, אלכסי רושילוב, צבי רייך וחברי יגור: זאב בורוביק, יעקב פולק, מנדל קנטורוביץ, אריה (לייב) שוחט ובן-ציון שמשי."
מאת דני גולדשמידט