הסתערות אוטובוסים כרכב קרבי
מלחמת יום הכיפורים בגולן 1973
מאת : דני גולדשמידט

יום הכיפורים תשל"ז, 6 באוקטובר 1973, פתחו צבאות מצרים וסוריה בהתקפה מתואמת בחצי האי סיני וברמת הגולן והפתיעו את צבא הגנה לישראל ומדינת ישראל כולה. היחידות הסדירות וכוחות המילואים המעטים שאיישו את קווי ההגנה באותו יום לא יכלו לעמוד מול גלי ההסתערות של הכוחות האויבים העדיפים ולבלום את התקדמותם, למעט מספר מקומות קטן, שבו הצליחות חיילינו, מעטים מול רבים, לעצור את האויב ואף להשמידו. למרות שהייתה התראה כוונת המצרים והסורים לפתוח במתקפה החליטה ממשלת ישראל בראשותה של גולדה מאיר לא לגייס את מערך המילואים, שהוא עיקר כוחו ובניינו של צה"ל, אלא להסתפק בגיוס חלקי של יחידות חיוניות מעטות. כתוצאה מהחלטה זו נפתחה המערכה בנחיתות גדולה של צבאנו מול התוקפים וכמעט נגרם אסון למדינת ישראל. הגיוס המאסיבי החל מיד עם פרוץ המערכה, בצהרי יום הכיפורים, ונהגי "אגד", עם ה"טייגרים" שלהם, הוזעקו בין הראשונים לחניון האוטובוסים, ממנו נשלחו לקלוט אלפי המתגייסים ולהעביר אותם במהירות הגדולה ביותר להצטיידות במחסני החירום. רוב רובו של צי הרכב של "אגד" גויס למשימה זו ורבים מן האוטובוסים נשארו צמודים ליחידות לוחמות ושימשו אותן לכל אורך המערכה.
במקביל הופעלו מיידית קווי שירות ברחבי הארץ, כדי לאפשר למתגייסים מכל יישוב להגיע לנקודות האיסוף, או ישירות ליחידותיהם.
הביצוע המיומן והמושלם של מערך ההסעות של "אגד", שנווט ונוהל ממרתף החירום של האגודה ב"בית אגד" בתל אביב, תרם רבות להמחשת גיוס מערך המילואים, להתארגנות של צה"ל לבלימת ההתקפה המצרית-סורית ולהסעת הגייסות לקרב – עד לניצחון.
במקרים רבים, בשתי החזיתות, שימש האוטובוס לא רק כרכב להסעת נוסעים, אלא כרכב הסתערות על האויב, מעין טנק ללא תותח ומילא את מקומם של רכבי הקרב שהיו חסרים ביחידות.

חוויות הקשורות לתרומת "אגד" במלחמה
על חוויות הקשורות בתרומת "אגד" במלחמת יום הכיפורים סיפר ראובן סיני מסניף קריית חיים: "בכל תיאורי הקרבות של מלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן לא צוין ולא הובלט חלקו של טנק ללא-תותח – האוטובוס שנהג חברנו דני מסניף טבעון. כל טנקיסט שנטל חלק במלחמה בחזית זו הכיר אותו.
נקלעתי למלחמה בעת שירות מילואים בחטיבת השריון שניהלה קרב בלימה מול כוחות שריון סוריים עדיפים פי כמה. הטנק שבו לחמתי נפגע בקרב ויצא מכלל שימוש. מפקד הפלוגה שלי עמוס בן דוד מסניף טבעון, היה עמי בטנק. הוא עלה מיד לטנק אחר והמשיך בלחימה ואילו שאר אנשי הצוות קיבלו הוראה לסגת מן הרמה, כי לא היו עוד טנקים כשירים לקרב להעלותנו עליהם.
ליד גשר אריק, שם רוכזו הלוחמים שנצטוו לרדת מן הרמה, פגשנו באוטובוס שהיה נהוג בידי דני. בשעת ערב הורו לנו לעלות באוטובוס זה לרמת הגולן, אל ציר הנפט, לחפש שם טנקים פגועים שניתן להסיעם ולהביאם לחניון עורפי לתיקון. נסענו ללא אורות, בדרך לא דרך, כשכל הזמן מלווים אותנו הדי התפוצצויות פגזים וקולות נפץ. ירדנו מהאוטובוס וחיפשנו רגלית בשטח טנקים עד עלות השחר, אך לא מצאנו. חזרנו לאוטובוס וירדנו לבטייחה.
למחרת נשלחנו שוב באוטובוס של דני לחפש טנקים פגועים, הפעם סמוך לנפח. הכביש היה חסום ורק לאחר דין ודברים עם הקצינים האחראים במקום ניתן לנו להמשיך.
בהגיענו לנפח נתגלתה לעינינו תמונה איומה שלא תישכח: עשרות טנקים פגועים היו פזורים בשטח כשמחלק מהם עדיין עלה עשן. אחד החיילים שהיו עימנו זיהה בין הטנקים הפגועים את הטנק שלו. הוא מיהר אליו וחזר ממרר בבכי – גופות כל חבריו לצוות עדיין היו מוטלות בתוך הטנק.
הצלחנו להניע שני טנקים ולהסיע אותם לחניון. בהמשך הדרך מצאנו גם טנקי T62 סורים פגועים ושלמים, בהם גם מספר טנקים חדשים לגמרי.
האוטובוס של דני היה לנו לבית. ישנו בו, החלפנו בו בגדים, אכלנו ושוחחנו. מאוחר יותר נהפך האוטובוס גם לחמ"ל של הקצינים, אשר פרסו על ספסליו מפות לקראת כל תדריך.
בלילות נסענו באוטובוס לחפש תחמושת בשטח, מילאנו את בטנו בפגזי טנקים והעברנו אותם לכוחותינו. בימים נסע דני להביא צוותי טנקים שנפגעו ולפזר צוותים רעננים בחניוני טנקים שתוקנו והוכשרו מחדש לקרב. דני סיפר לי שהיו צוותים אשר אותם הסיע שלוש פעמים לאחר שטנק אחרי טנק, בו לחמו, נפגע.
לא מעט יחידות התפרקו או הושמדו בקרבות הקשים שהתנהלו ברמת הגולן והמוראל בקרב הטנקיסטים היה ירוד. הצוותים המאולתרים לא הכירו זה את זה, אולם איש מאיתנו לא ישכח כיצד בשעת ערב, לאחר ש"בילינו" שעות ארוכות בתוך הטנק בלחימה קשה, הופיע פתאום "הטנק ללא תותח" של דני, הביא צוותים רעננים לטנקים ואותנו הסיע לבית ההארחה בכפר בלום למנוחה. למחרת שוב הסיע אותנו ללחימה והחזיר את הצוותים העייפים שהחלפנו ברמפות.

שלב ההבקעה לשטח סוריה
בשלב ההבקעה ללב סוריה, בעת ההסתערות לכוון חאן ארנבה, נסע האוטובוס של דני 89-683 בשיירה הלוחמת, אחרי הטנקים שבחוד לאסוף ולספק צוותים חדשים. בקרב זה חטף חברנו עמוס בן דוד, שמונה בינתיים למג"ד, פגיעה ישירה בצריח ונהרג.
מלחמת יום הכיפורים תמה, אך הזכרונות חיים בקרבנו לא יישכחו לעד".
עד כאן סיפורו של ראובן סיני, סיפור אחד מרבים המתאר את חלקם של האגודה ונהגיה במלחמה הקשה מכל מלחמות ישראל.