"משרות הגבול ועד שרות החולה"
מאת: דני גולדשמידט

ראשית התחבורה הציבורית בגליל העליון
עד שנת 1933 התנהלה התחבורה בין יישובי הגליל העליון באמצעות חמורים, פרדות, דילז'נסים ומכונית "פורד" קטנה, בעלת שלושה חלונות, שנרכשה בראשית שנות השלושים ואפילו הבדווים סירבו לנסוע בה בגלל מצבה הרעוע.

בשנת 1933 רכש צבי אורני, יחד עם האחים אפרים והרצל אבידן אז גרודנינסקי ממטולה שני אוטובוסים מסוג "ריאו" בעלי 24 מקומות ישיבה ופתחו קווי תחבורה ציבורית במסלול מטולה – צפת ומטולה – טבריה. לחברה שהקימו קראו השניים "שרות הגבול".

האוטובוס האדום והאוטובוס הירוק
בתחילה לא היו לקווי התחבורה של שרות הגבול לוח זמנים מחייב והנסיעות התבצעו כאשר היה מספר מספיק של נוסעים באוטובוס. אחד האוטובוסים, שנסע בין מטולה וצפת, נקרא "האוטובוס האדום", כי לאורכו היה צבוע פס אדום ואילו האוטובוס השני, שנסע בין מטולה לטבריה נקרא "האוטובוס הירוק", כי לאורכו נצבע פס ירוק. מחיר הנסיעה בין מטולה לטבריה בכיוון אחד היה 12 גרוש ומחיר הנסיעה בקטע מטולה וצפת היה 8 גרוש. הנוסעים בקטע שבין צפת לראש פינה שילמו 2 גרושים.
מסלול השירות ממטולה עבר דרך כפר גלעדי, חלסה (כיום קריית שמונה), יסוד המעלה ואיילת השחר. בבית המכס בראש פינה נעצר האוטובוס למנוחה ולביקורת.
נוסף לנוסעים הסיעו האוטובוסים של "שרות הגבול" מטענים שונים ובעיקר, תוצרת חקלאית וחלב מהקיבוצים. כל המטענים הללו הועמסו על גג האוטובוס ונקשרו היטב לבל יפלו בטלטולי הדרך.
בין הנוסעים שהשתמשו ב''שרות הגבול'' היו גם ערבים מכפרי הגליל העליון, פועלים שנסעו לעבודה בעמק החולה וערבים שהגיעו מלבנון כדי להתרחץ בחמי טבריה.
אולם האוכלוסיה המעטה שהייתה בימים ההם בגליל והביקושים הדלים לשירותי תחבורה ציבורית, לא איפשרו ל''שרות הגבול'' קיום בכבוד ובשנת 1935 נאלצו היזמים-בעליו למכור את השירות על רשיונותיו.

"לגאול את השירות מידיים ערביות"
בראיון שנערך בשנת 1980 סיפר הגמלאי משה יזרעאלי ז"ל, שהיה חבר קיבוץ איילת השחר, על השתלשלות העניינים בהקשר לרכישת ''שרות הגבול''.
"עליתי ארצה בשנת 1932 ונשלחתי על ידי מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית לכפר גלעדי. באותו זמן הפסיק הקיבוץ לקלוט עולים ולכן הופניתי להצטרף לקבוצת איילת השחר.
בשנת 1933 רכש המשק משאית מסוג ''וייט 611'' ואני נשלחתי ללמוד נהיגה אצל הח' לנדה, כדי לשמש עוזר לנהג המשאית, שעבדה בעבודות חוץ.
בשנת 1935 נשלחתי על ידי המשק לעבוד מטעם הכשרת היישוב במפעל החולה וכך התוודעתי ל'שרות הגבול', שמצבו היה בכי רע והיה חשש שבעליו ייאלצו למכרו לידיים ערביות. ואכן, הם ניהלו משא ומתן עם בעלי השירות הערבי שפעל מחלסה למכירת האוטובוסים ורשיונות ההפעלה שהיו בידיהם.
כשנודע הדבר לאנשי המושבה מטולה – מיהרו לפנות אל הקיבוצים כפר גלעדי ואיילת השחר וביקשו מהם לגאול את השירות ולמנוע את העברתו לידיים זרות. שני המשקים, על אף שמצבם הכלכלי באותם ימים לא היה משופר, נענו לבקשה, כי ראו בשירות האוטובוסים עמדה חיונית לקיום היישוב היהודי בגליל העליון. הם התאגדו לקואופרטיב, רכשו יחד את 'שרות הגבול' וקראו לו בשם חדש –'שרות החולה'. אני עצמי נשלחתי לשמש נהג אוטובוס בשירות החדש מטעם המשק".
בעליו של "שרות הגבול" צבי אורני חזר להתגורר בקריית חיים והצטרף כחבר לקואופרטיב "משמר המפרץ" שלימים גם הוא התאחד עם "אגד" לאחר שרשרת איחודים מקומיים בצפון.

בימי מאורעות ומצוקה
מאורעות הדמים שפרצו בשנת 1936 הקשו מאוד על ''שרות החולה''. מספר הנוסעים פחת והלך, כיוון שהערבים הפסיקו לנסוע באוטובוסים היהודיים, הדרכים היו מסוכנות, אוטובוסים הותקפו מן המארב, נוסעים נפגעו ולמעשה אי אפשר היה לנוע בדרכי הגליל בלי ליווי מזויין. אף על פי כן לא הפסיקו נהגי שירות החולה את הנסיעות היומיות שלהם ולעיתים נסעו לכל אורך הקו ללא נוסעים, רק כדי להפגין נחישות ולקבוע את עובדת נוכחותם בשטח.
בשנות המאורעות הפסידו המשקים, בעלי שירות החולה, סכומים עצומים וגם שילמו מחיר דמים כאשר נפצע אחד הנהגים בעת מילוי תפקידו. שני האוטובוסים התיישנו ונזקקו לתחזוקה יקרה, אך החלפתם לא באה בחשבון מחמת חסרון כיס.
בארכיון ההיסטורי של "אגד" מצויים העתקיהם של מספר מכתבים שנשלחו בשנת 1937 על ידי הנהלת הקואופרטיב "שרות החולה" אל משה שרתוק (שרת) בסוכנות היהודית, בעקבות ביקור של שאול מאירוב (אביגור) באזור והם התריעו על מצבם הקשה וביקשו סיוע דחוף, כדי שלא ייאלצו להפסיק את השירות ולהפקירו לחברה ערבית מצפת, המעוניינת מאוד ברשיונות הקווים של "שרות החולה". אין כל תיעוד על התייחסות הסוכנות לפנייה, אך כיוון שהפניות חזרו על עצמן מדי מספר חודשים – יש להניח שלא נשאו פרי.
בעיתון "הבוקר" מיום 19 במאי 1938 הופיעה ידיעה שכותרתה "התקפה חזקה על נוסעים יהודים בדרך ראש פינה – צפת". בגוף הידיעה נכתב, כי בשעה 4.30 אחר הצהריים יצא מראש פינה לכיוון צפת אוטובוס של 'שירות החולה', שהסיע פועלים יהודים אשר גמרו את עבודתם והיו בדרך לביתם. כשלושה קילומטרים מראש פינה, בסיבוב מסוכן ליד חורשה, הותקף האוטובוס ביריות מהמארב ורק הודות לתושייתו של הנהג משה יזרעאלי מאיילת השחר, שהגביר את מהירות הנסיעה והתרחק מטווח האש של האורבים – הסתיים האירוע ללא נפגעים. הצבא והמשטרה שהגיעו למקום נכנסו בקרב עם התוקפים והניסו אותם לאחר כשעה של חילופי יריות.
אירוע זה אופייני לסכנות שארבו לנהגי ונוסעי ''שרות החולה'' בכל דרכי הגליל העליון.

התרחבות, התבססות ו... התנגשות
רק בשנת 1939 כשעלו לעמק החולה גרעיני התיישבות נוספים ומספר היישובים היהודיים באיזור גדל מ – 6 ל- 19 – התפתח ''שרות החולה''. משקים נוספים נכנסו לקואופרטיב, נרכשו תשעה אוטובוסים חדשים והוקם בכפר גלעדי מוסך, שבו תוחזק צי הרכב של הקואופרטיב והם נבנו מרכבי אוטובוסים על שלדות "וייט". מסלולי הנסיעה של האוטובוסים הקיפו את כל היישובים וצוות המועסקים בשירות גדל ל– 16 איש.
באותו זמן גם הונהג חידוש – מעבר נוסעים וסחורות מקו לקו בתחנת צומת ראש פינה. האוטובוס מטבריה והאוטובוס ממטולה היו נפגשים בנקודה זו ונוסעים מיישובי גליל העליון שרצו להמשיך לטבריה עברו לאוטובוס החוזר לטבריה ואילו הנוסעים מטבריה ומיישובי הגליל התחתון שרצו לעלות לגליל העליון היו עוברים לאוטובוס החוזר צפונה.
למעשה, זוהי תחנת המעבר הראשונה הידועה להחלפת נוסעים ומטען באמצע הדרך.
חברי קיבוץ דן מאיר רוגני סיפר על חוויותיו מ''שרות החולה'': "בבואנו לצפון הגליל להתיישב בו, באביב של שנת 1939, נפגשנו כאן, בין היתר, במעין שירות אוטובוסים, שעבד על קו מטולה – טבריה והופעל על ידי חברי הקיבוצים שישבו אז בבדידות בארץ הגליל – כפר גלעדי ואיילת השחר... האוטובוסים היו מדגם מיושן ביותר ונסעו פעמיים ביום, בבוקר מהגליל לטבריה ובערב חזרה לצפון. השירות לא התקיים בכל ימות השבוע, אלא מדי פעם לסירוגין... הנסיעה התנהלה באופן איטי ביותר בפרט בעליות המתפתלות מטבריה לראש פינה... משך הנסיעה מטבריה לגליל היה שעתיים ויותר, עם תחנות ביניים רבות, כגון ראש פינה עם הינפשות ושתייה במזנון של שנדור שלפני בית המכס, לאחר מכן במסעף מחניים, איילת השחר, יסוד המעלה, חולתא, מסעף נבי יושע וכך הלאה בין כפרים ערביים שלכל אורך הדרך המתפתלת שממערב לה הרים נישאים וממזרח משיקות בה ביצות עמק החולה עם עדרי התאו (ג'מוסים) הרובצים בינות קני הסוף ... אחר כך חולפים על פני חלסה וממשיכים בואכה אחת התחנות הסופיות – מטולה או דן".
הנהגים שהיו מסיימים את השירות בדן, לרוב חברי קיבוץ איילת השחר, היו נשארים ללון במשק בצריפון קטן שנבנה למענם ליד החומה הצפונית של הקיבוץ ועם שחר, היו יוצאים בחזרה לכיוון טבריה על מנת לשוב לדן בערב. הנהגים של כפר גלעדי, שהיו מסיימים במטולה, היו חוזרים ללון בבתיהם.

חריצ'קה עוצם עיניו בסיבובים...
מאיר רוגני מתאר גם אחד הנהגים של השירות, שהותיר בו רושם במיוחד : "זכור לי נהג גברתן, שדיבר במבטא רוסי מובהק, ושמו זוריצ'קה. היה לו מזג נוח ואופי טוב-לב, היה עונה בסבלנות לשאלות הנוסעים. אך בנוסף לתכונות אלה היה לו מנהג שהחריד לרוב את הנוסעים המעטים שבאוטובוס. תוך כדי נסיעה איטית בסיבובים החדים של הדרך, שלצידה הדרומי פעורה תהום עמוקה ומורד תלול מאיים, היה זוריצ'קה עוצם את עינייו, כאילו מתוך תרדמה, והנוסעים שהבחינו בכך – ומי לא – נשמתם כמעט פרחה מרוב פחד פן לא יתעורר ברגע הקריטי ואנו נמשיך דרכנו תהומה... אבל בשבריר השנייה האחרון היו תמיד נפקחות עיניו של הנהג והוא המשיך דרכו בבטחה בתוואי הכביש ...".

הקיבוץ כולו נשכב על הכביש...
ביום 14 בנובמבר 1944 נחתם זכרון דברים בין ועד המושבה מטולה לבין "אגד" על הפעלת קו שירות בין מטולה ותל אביב. בהסכם נכלל סעיף, שנהג בעל רשיון-נהיגה מתאים, תושב המושבה, יתקבל כחבר ב"אגד" ויעבוד בקו החדש. כן נקבעו הסדרי הטבות כרטיסים חופשיים והנחות לתושבי מטולה.
אנשי ''שרות החולה'' קיבלו את ההסכם בתדהמה ובכעס. כפר גלעדי הזעיק את כל חבריו – כולל ילדים, נשים וזקנים – והם שכבו לרוחב הכביש העולה למטולה וחסמו אותו בגופם כאשר הגיע האוטובוס של "אגד". משה יזרעאלי אף הגדיל לעשות וחיבל בצינור הדלק של האוטובוס, מה שלא איפשר לו להמשיך בנסיעה.
נוכח ההתנגדות הנמרצת של אנשי "שרות החולה" החל משא ומתן ממושך בינם לבין "אגד", שארך כשלוש שנים ובסופו, גובש הסכם על צירוף ''שרות החולה'' ל"אגד". לחברי "שרות החולה" הוקצו 15 מניות, שהתחלקו כך: כפר גלעדי ואיילת השחר קיבלו כל אחד חמש מניות ואילו דן, דפנה, עמיר, שדה נחמיה (חוליות) וחולתא קיבלו מניה אחת כל אחד. האוטובוסים של ''שרות החולה'' – 10 במספר – ורשיונות הקווים – נמסרו ל"אגד" ו-15 הנהגים של השירות שובצו לעבודה בקווי הגליל של "אגד" מטעם המשקים ועל פי מפתח המניות שבידיהם.

ביום האיחוד הגליל לובש חג
ביום 1 ביוני 1947 הושלם מיזוג ''שרות החולה'' ב"אגד" ושישה ימים לאחר מכן נערכה מסיבה גדולה בכפר גלעדי, שבה השתתפו כל חברי מזכירות "אגד" ואורחים רבים מהנהגת היישוב ומיישובי הסביבה. הגליל כולו לבש חג.
מרכז ועד יישובי הגוש הח' א. צפוני פתח את המסיבה בדברי פרידה מ''שרות החולה'' והודיע על הרשמת המאורע בספר הזהב של הקרן הקיימת לישראל. יחד עם זאת איחל שגשוג והצלחה לשירות התחבורה הארצי, שהגיע עתה גם לגליל העליון. הוא הביע תקווה ש"אגד" יפעל בקרוב מדן ועד באר שבע...
כל הנואמים במסיבה קידמו בברכה את האיחוד, שפתח דף חדש בתחבורה הציבורית היהודית בגליל ובין השאר אמר מנהל זכיון החולה נחום הורביץ, מראשי "השומר" וממייסדי כפר גלעדי: "הערב הזה מציין את הקשר בין המשק החקלאי, שנכבש בעמל קשה, לבין שירות התחבורה שגם הוא נרכש בתנאים קשים מאוד. כשהכנסנו ראשינו בעול התחבורה לא היתה לנו כוונה להבטיח רק קשר-נסיעה סדיר, אלא להפעיל שירות שיתאים לצורת חיינו ולמעמדנו כאנשי האדמה... לא היו לנו רווחים מהענף הזה ולא רווחים עמדו לעינינו. כיום, אנו רואים שלא טעינו כשלקחנו את השירות לידינו ... בהרגשה נעימה וביחד חברי הנני מציין את העברת השירות לידים נאמנות, לידי אנשי "אגד"...
ומנגד פרסמה הנהלת "אגד" מנשר לחברים, שבו נאמר, בין השאר: ... "האיחוד מהווה שלב נוסף בליכוד הכוחות ובהקמת תחבורה עברית בין-עירונית כל-ארצית. הגליל שלנו עומד בעצם גידולו והתפתחותו. עמק החולה מחכה למתיישבים חדשים ... ואנו, קואופרטיב 'אגד', מוכנים לשרתם בכל התנאים ובכל הנסיבות."
הבטחה זו התגשמה במלואה.

"מתחת לסלע צומחת לפלא רקפת נחמדת מאוד"...
בת שבע אורני (רעייתו של צבי חלוץ התחבורה בגליל העליון) גיבורת שירו הנודע של לוין קיפניס.
משורר הילדים פגש את בת שבע בטיול לתנור עם המדריך זאב וילנאי בשנת 1927, במהלך הטיול עצרה בת שבע לקטוף רקפת (באותה תקופה הפרח עוד לא היה מוגן). המשורר התיישב וכתב כמה שורות ומאוחר יותר, התפרסם השיר והלחן "יצאה עם הרוח בת שבע לשוח היה אז הבוקר בהיר"...